פסק-דין בתיק ת"א 42791-01-11

1.         שלושת הנתבעים בתביעה זו הגישו בקשה לדחיית התביעה כנגדם על הסף  מהטעמים הבאים:

1.1        בשל תקנות 44,45,46 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן תביעת התובעים כבר נידונה במסגרת ת.א. 1147/07 בבית המשפט המחוזי בחיפה והתובעים מסתבר לא כללו בתביעתם שהוכרעה את מלוא הסעד מבלי שקבלו היתר לפיצול סעדים.

1.2        בשל מעשה בית דין שכן העילה כבר נידונה והוכרעה בפסק דין.

1.3        בשל השתק שיפוטי - שכן הראיות החדשות עליהן נשענת תביעה זו סותרות טענות קודמות שהעלו התובעים בת.א. 1147/07, ובשל העדר תום לב, שכן קיומו של הסכם, שהוא בבסיס התביעה כאן, הוסתר מבית המשפט מהלך כשנתיים, בהם  נוהל ת.א. 1147/07.

2.         תמצית התביעה הנוכחית-

2.1        התובעים הינם המחזיקים בחלקה 39 בגוש 19354 בכפר עראבה (להלן : "המקרקעין") ששטחה הכולל הוא 6,284 מ"ר. מי שרשום כבעלים המקרקעין בנסח רישום המקרקעין הוא נתבע 1. התובעים טוענים כי רכשו את המקרקעין מנתבע 1 בשנת 1969.

2.2        הנתבע 1 הינו עזבון המנוח אחמד עאסלה, אשר נפטר בשנת 1991. נתבע 2 הוא בנו ויורשו, אשר מכר לנתבע 3  כ-600 מ"ר מתוך החלקה בזמן כלשהו.

2.3        בשנת 1976 פנה עזבון התובע 1 לרישום הבעלות בחלקה על שם הרוכשים בטאבו. (התובע 1 נפטר בשנת 1970). נטען כי הנתבע 1 חתם בטביעת אצבעו על טופס מש"ח שם נרשם כי מכר את המקרקעין לתובעים כבר בשנת 1969 תמורת 6,000 ל"י. גם התובעים חתמו על אותה הצהרה. העסקה דווחה לשלטונות המס, נחתם ביום 28.8.77 תצהיר של נתבע 1 כי העסקה היא משנת 1969, אך לאחר השגה שלטונות המס דחו את הטענה כי העסקה היא משנת 1969, מחוסר ראיות לכך .

2.4        נטען בתביעה כי התובעים מחזיקים במקרקעין מזה עשרות שנים ונוהגים בה מנהג בעלים.

2.5        בשנת 2007 נדרשו התובעים על ידי נתבע 2 בנו ויורשו של המנוח נתבע 1, לסלק ידם מהמקרקעין. הוגשה תביעה לסילוק ידם של התובעים מהמקרקעין.

2.6        בנסח הרישום (מיום 5.11.10) עולה כי הנתבע 2 רשום כבעלים בשלמות של  המקרקעין. הרישום הינו מכח ירושה, מיום 19.9.07. לטובת נתבע 3 רשומה הערת אזהרה מיום 25.8.10.

2.7        טענת התובעים בתביעתם כי  זכותם בחלקה נובעת מכח הסכם רכישה מהמנוח משנת 1969,  כי המקרקעין היו רשומים על שם המנוח מאז הרכישה בנאמנות עבורם ולכן אין לנתבע 2 כל זכות במקרקעין והרישום על שמו איננו כדין.

2.8        בשנת 2007 הגיש עזבון התובע 1 (באמצעות רק שניים מתוך יורשיו) תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת ת.א. 1147/07  לתיקון הרישום בטאבו שנעשה במסגרת הליכי ההסדר, במסגרתם נרשם נתבע 1 כבעלים של המקרקעין.  נטען כי כבר בשנת 1955 נעשתה עסקת מכר של המקרקעין בין התובע 1 לבין הנתבע 1 תמורת הסך של 2000 ל"י אך זו לא יצאה לפועל בשל אי יכולת לשלם את המס המגיע. התביעה נדחתה. תביעה זו הוגשה מיד לאחר שהוגשה כנגד התובעים התביעה לסילוק יד.

2.9        התובע ערער לבית המשפט העליון במסגרת ע.א. 1448/09 ובקש להביא ראיות חדשות, מסמכים המתייחסים לעסקת המכר משנת 1969 שפתאום נתגלו (חתימה על טופס מש"ח על ידי נתבע 1 וחתימה על תצהיר בפני עורך דין משנת 1977).  בית המשפט העליון המליץ על דחיית הערעור, שכן עסקה זו לא עמדה בפני בית משפט קמא שפסק דינו היה מושא הערעור. ועוד הוסיף בית המשפט העליון ורשם : " רשמנו לפנינו, כי המערערים שומרים על זכותם להגיש תביעה אחרת בגין העולה מן הראיות הנוספות , ובצד זה רשמנו את דברי בא כח המשיב שהוא שומר על כל טענותיו".

זהו הבסיס להגשת תביעה מחודשת זו.

3.         תמצית התביעה בת.א. 1147/07 וההכרעה שם :

3.1        התביעה בת.א. 1147/07 (שתכונה גם "התביעה הראשונה") הוגשה על ידי שניים מיורשי עזבון התובע 1 (שיכונו להלן " יורשי עזבון התובע 1") כנגד נתבע 2 (שהוא יורשו של העזבון נתבע 1 ).  התביעה הינה למתן פסק דין הצהרתי שיצהיר על זכויות הבעלות של "יורשי עזבון התובע "1 במקרקעין. נטען כי ביום 12.1.1955  נחתם הסכם מכר בין נתבע 1 לתובע, לפיו מכר הנתבע 1 את מלוא זכויותיו במקרקעין לתובע 1.  (נטען שקיים הסכם אך לא הוצג כמוצג בתיק, אלא צורף לסיכומים ולכן לא התקבל). נטען כי כל העדים הלכו לעולמם, למעט עד אחד שנתן תצהיר המאמת את הנטען. עוד נטען כי מאותו יום היה התובע 1 המחזיק הבלעדי של המקרקעין והבעלים של הזכויות בחלקה. יורשי העזבון טענו כי מאז פטירת אביהם בשנת 1970, הם המחזיקים כיורשיו במלוא הזכויות במקרקעין.

3.2        נטען בתביעה הראשונה כי ביום 18.2.07 נדרשו יורשי עזבון התובע 1 על ידי  נתבע 2 לסלק את ידם מהמקרקעין ואף הוגשה כנגדם תביעה לסילוק יד לבית משפט השלום בקריות.

3.3        עוד צויין בתביעה הראשונה כי העובדה שנתבע 1 התייצב בפני פקיד ההסדר בשנת 1967 ורשם על שמו את המקרקעין היתה פעולה בתום לב לטובת התובע 1, שאם לא כן היו המקרקען נרשמים על שם מדינת ישראל.